הערה על פשעי שנאה

 

פרשת הרצח בבר-נוער(2)
הערה על פשעי שנאה, טיפולי המרה ושינוי חברתי
עמוס לאור, סטודנט בקליניקה לזכויות אדם בינלאומיות


בשנת 2004 תוקן חוק העונשין, התשל"ז 1977, והוספה לו נסיבה מחמירה המתייחסת לעבירות שנאה. לפי תיקון זה, עבירה מתוך מניע של עוינות כלפי ציבור על רקע של גזע, מוצא, דת או נטייה מינית תביא להכפלת העונש לעבריין. בימים אלה מתנהל ויכוח ער בעקבות חשיפות ראשוניות אודות זהות הרוצח ב"בר-נוער" בשאלה אם מדובר בפשע שנאה או לא. בצדק נאמר כי השתייכותו כביכול של הרוצח לקהילה הגאה (כפי שנטען בשלב ראשון בכלי התקשורת) לא שוללת, כשלעצמה, את האפשרות להגדיר את המעשה כפשע שנאה. זאת, מן הטעם שייתכן שגם במקרה כזה יכול להתקיים מניע של שנאה (שהופנמה) כלפי הקבוצה. עוד נטען כי העובדה שהמעשה התאפיין בירי חסר אבחנה כלפי קבוצה, מצביעה כשלעצמה על כך שמדובר בפשע שנאה, אשר כוון כלפי אנשים רק בשל הימצאותם במקום המזוהה עם הקהילה הלהט"בית, גם אם קדמה אליו פגיעה אישית אחרת.


לדעתי, הדיון סביב הגדרת הפשע חורג מהזירה המשפטית, והנפקות שלו אף רחבה יותר מכובד העונש שיוטל – אם יוטל – על העבריינים, כאשר יורשעו בדין. הויכוח האמיתי הוא על מידת האחריות שיש לחברה על הפשע. אם מדובר בפשע "רגיל", המסקנות עשויות להצטמצם לגורמים המעורבים בפרשה, אך אם זהו פשע שנאה, הרי שנדרש חשבון נפש חברתי על הרקע והאווירה הציבורית שאפשרו לרוצח לפעול. מכאן אפוא שפרשנות כזו יכולה להתייחס לטווח רחב של גורמים אחרים כמעורבים, גם אם כלל לא הכירו את התוקף או את הקורבנות. 


השאלה עד כמה ניתן ללכת רחוק בשימוש בכלים המשפטיים כדי להביא לשינוי בסדר החברתי, עלתה בעבודתנו על פרויקט "טיפולי ההמרה" במסגרת הקליניקה לזכויות אדם בינלאומיות. במסגרת פרויקט זה, אשר נערך בשיתוף עם "הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות", ערכנו מחקר משפטי העוסק בטיפולים המתרחשים בישראל שמטרתם שינוי ודיכוי הנטייה ההומוסקסואלית של המטופל וקירובו לאורח חיים ולנטייה מינית הטרוסקסואלית. המחקר כלל בחינה של ההגבלות שמציב הדין הישראלי על אנשי דת ומטפלים בתחום הנפש, וכן מחקר השוואתי אודות ההתמודדות של המערכת המשפטית באירופה ובארה"ב עם הסוגייה. זאת, כבסיס לבחינת אסטרטגיות להתמודדות משפטית עם התופעה.


במסגרת הפרויקט, נחשפנו לדו"ח עדכני של ארגון הפסיכולוגים האמריקאי העוסק בתופעה. המחקר מציג את ההשלכות השליליות של טיפולים לשינוי נטייה מינית בפרטים הנוטלים בהם חלק, כמו דיכאון, אובדנות ודרגות גבוהות של לחץ וחרדה המאפיינות קבוצות מיעוט הסובלות מדעות קדומות ואפלייה ("minority stress"). לצד זאת מופיעה במחקר המסקנה כי אין כל מחקר מדעי רציני שמעיד על אפקטיביות של טיפולי המרה. גם בראיונות שערכנו למטופלים לשעבר בשיתוף עם ה"בית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות" נחשפנו באופן ישיר לקשיים ולמחיר הנפשי שהטיפולים גבו מהם. אך מעבר לפגיעה של טיפולי ההמרה בפרטים עולה טענה כי הם פסולים על שום פגיעתם בקהילה הגאה כולה, והסטיגמה ותחושת הנחיתות שהם יוצרים בעצם קיומם לבעלי נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית. טענה זו מובילה להתנגדות גורפת לטיפולים כאלה, אפילו אם תוכח במחקר עתידי הצלחה שלהם.


לדעתי, יש קשר בין טענה זו לגבי טיפולי המרה לבין קביעת הקטגוריה של פשע שנאה בחוק העונשין. ראשית, בשני המקרים אנו מבקשים לראות מעשה מסוים באור חמור יותר בגלל ההשלכות הרחבות שלו - הנפגעים במקרה של ה"בר-נוער" אינם רק הנרצחים, אלא קהילה שלמה של אנשים שבטחונם וכבודם נפגע (משום שהרצח כיוון לפגוע בהם כקבוצה); באופן דומה, ניתן לטעון כי הנפגעים מטיפולי ההמרה אינם רק מי שחווה נזק נפשי במסגרת אותם טיפולים אלא חברי הקהילה הגאה כולה, שטיפולים כאלה מאירים באור שלילי את זהותם, ומציגים אותה כבעיה פסיכולוגית או רפואית שיש לטפל בה. שנית, בשני המקרים אנו מבקשים לזהות ולחדד את הרקע הרעיוני והאידיאולוגי הפסול שעומד מאחורי המעשה, ולהדגיש את הסכנה החברתית הטמונה בו.


עם זאת, ברור כי התמודדות עם טענות על פגיעה רחבה שיוצרים טיפולי המרה קשה יותר למשפט מטענות על נזק הנגרם ליחיד שחווה את הטיפול. בעוד שדרישות לשינוי חברתי הן רחבות וכוללניות, המשפט נוטה לפרוט את הבעיות ולהתמקד בהן בפריזמה של סכסוך קונקרטי. דוגמא לכך ניתן למצוא במשפט זכויות האדם האירופי, שהגן על זכויות להט"ב בשורה ארוכה של נושאים – אפליה בתנאים סוציאליים, בשירות בצבא, בגידול ילדים ועוד – אך טרם פירש את האמנה האירופית לזכויות אדם באופן מרחיב, שיאפשר גם התמודדות עם תופעות של פגיעה בקהילה הגאה כקבוצה (כמו התבטאויות משפילות המכוונות אליה). אמנם ייתכנו כלים משפטיים שיסייעו להרחבת ההתמודדות עם דיכוי של קבוצות מיעוט – ובכללן, הקהילה הגאה –  אך בכל זאת, נראה לי כי הן בדיון על פשעי שנאה והן בדיון על ההשלכות הרחבות של טיפולי המרה, אפשר לזהות גם את גבולות ההשפעה של השיח והכלים המשפטיים. גבולות אלה מטילים חובה על משפטנים הפועלים בתחום זכויות האדם לזכור ששינוי חברתי מוצלח חייב לשלב בתוכו מגוון של כלים ובראשם דיון ציבורי, חינוך והסברה.