Table of Contents

עו"ד בנעלי בית

 

איך התגלגלתי לעריכת דין חברתית

 

כשהייתי קטנה הייתי תולעת ספרים. אימי אומרת שכשלא קראתי הייתי עסוקה במשחק שבו אני המורה לאחיותיי ובנות השכנים. לעומתה, אבי תמיד רצה שאהיה עו"ד. תמיד הייתי רגישה לפערים חברתיים וכלכליים, ומילדותי ראיתי כיצד הקמת מדינת ישראל הובילה לא רק לנישול הפלסטינים מאדמותיהם ולקרעים ופגיעה במרקם החיים של בני משפחה משני עברי הגבול, אלא גם לתרבות של השלטת פחד וכניעה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. ההורים שלי חינכו אותי מחד שהשמיים הם הגבול ומנגד לרגישות חברתית וערבות הדדית. בתיכון למדתי בבית ספר יהודי אליטיסטי. בשנים אלו התחזקה אצלי התחושה שרמת הפערים, החסמים והשוני איתם מתמודדים פלסטינים אזרחי ישראל אל מול אזרחי ישראל היהודים - זועקת לשמים, ושזו יכולה להיות אך ורק תוצר של מדיניות. שם גם התגברה אצלי התודעה הפוליטית-חברתית והמגדרית – למרות שאין סיבה לחשוב שבנות פחות חכמות ומוכשרות מבנים בכל חברה נתונה, היינו בסך הכל קומץ  בנות בשכבה. בלימודי התיכון נוכחתי גם לדעת כי ישנם פערים אתניים בתוך החברה הישראלית-יהודית. ביום הראשון ללימודים הגעתי באיחור, כשהגעתי לחדר שלי בפנימייה, מי שהיו שם לא עיכלו מי עומדת ממולם. הם ידעו שתגיע ערביה, אך לא ציפו שתיראה כמוני.  ומכאן הבנתי את גודל הסטיגמה ועומקה. בבית הספר הרגשתי צורך להוכיח שאני יכולה הכל: החל משבירת הסטיגמה שאיתה באתי מהכפר ולפיה בנות לא יכולות ללמוד פיזיקה, וכן כפלסטינית, להוכיח שאני יכולה להצטיין בלימודי תנ'ך אפילו יותר מהתלמידים היהודים הדתיים בבית הספר. למזלי למדתי שם בעיקר על חברות של אמת בין נשים שלכאורה אין כל דבר שיכול היה לאחד או להפגיש אותן וכי למרות כל הפערים והחסמים, מה שמאחד אותנו כבני/ות אדם וחווה, רב על המפריד.

 

למרות שהשתוקקתי ללימודי ספרות ערבית, לאחר שלוש שנים של לימודים בשפה העברית, חוויה זו הכריעה עבורי שייעודי הוא לימודי משפטים, וזאת אך ורק במטרה לקדם באמצעות הכלי המשפטי את ערך השוויון וזכויות האדם. החלום כמעט התרסק כאשר לא התקבלתי ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, ונאלצתי להילחם במשך שנתיים למימוש הייעוד שלי.

 

התיק הכי משמעותי שלי

 

עבורי חשיבות הקייס המשפטי איננו התקדים שאולי יילמד בבתי הספר למשפטים, אלא האם הצלחתי באמצעותו לקדם את זכויות האדם. לעיתים משיגים התקדמות במימוש הזכות, או לחלופין חושפים את הפרתה ומשתמשים בחשיפה זו כדי להילחם בהפרה בכלים אחרים, אך העתירה נדחית. אתן שתי דוגמאות:  בשנת 2001 – כאשר התחלתי לעבוד כעו"ד באגודה לזכויות האזרח, 'ירשתי' עתירה שדרשה לקבוע קריטריונים שוויוניים להקמת שירותי בריאות ראשוניים, ולגזור מקריטריונים אלה הקמה של מרפאות בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. הדיון בעתירה התקיים בזמן חופשת הלידה שלי, במותב אשר כלל את השופטת דליה דורנר. במהלך הדיון השופטת פנתה אלי באופן ישיר ושאלה – 'מה את רוצה: מרפאות או קריטריונים?'  עניתי במיידי 'את שניהם'.  השופטת דורנר השיבה 'במה את בוחרת?' ואמרתי 'קודם כל מרפאות'. במהלך ארבע השנים שחלפו בין לידת בתי ראמה ללידת בני אראם, בית המשפט שימש זירה למעקב אחר הקמת שבע מרפאות, מתוכן שש  במקומות שהציבור שיווע להן. כ- 35 אלף א/נשים יכלו לממש את זכותם לבריאות, במחיר של זניחת הזכות לשוויון, שכן לאחר הקמת המרפאות, דחה השופט רובינשטיין את הדרישה לקבוע קריטריונים שוויוניים להקמת מרפאות בישראל ולגזור מהם את מספר ומיקום המרפאות שיש להקים בכפרים הבלתי מוכרים.

 

דוגמא שניה: במסגרת עבודתי כמנהלת המחלקה המשפטית בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הצבנו לנו למטרה להיאבק בעינויים על ידי מאבק בחסינות המוענקת לחוקרי שב'כ החשודים בעינויים. בפברואר 2011 הגשנו עתירה, פרי עמל של עבודת צוות שכללה חמש עו"ד - ארבע עמלו על הכתיבה ועו"ד חמישית נוספת הצטרפה בשלב הדיונים בבית המשפט, שהתקיימו מיד לאחר לידת בני כרמל. גם הפעם, רוב רובן של טענותינו התקבלו, ובית המשפט הדגיש את החובה לקיים בדיקה עצמאית ואפקטיבית בתלונות על עינויים (במקום דרישתנו לחקירה פלילית) וכן להבטיח שההחלטה תתקבל בידי הגורם המוסמך לכך, אשר יוסמך לא רק לגנוז את התלונות אלא אף להורות על פתיחה בחקירה פלילית וכי תובטח זכות ערר. למרות שהעתירה העקרונית לא התקבלה, בפברואר השנה החל גורם הבדיקה העצמאי את עבודתו.

 

לדעתי, המשותף לשתי העתירות הללו ולתוצאה המשפטית בהן, נעוץ בעובדה שהן עוסקות בסוגיות שבלב לבה של המחלוקת הפוליטית בין יהודים לערבים / ישראלים לפלסטינים.

 

מה הן זכויות אדם בעיני

 

זכויות אדם בעיני הן הבסיס להתפתחות התקינה של כל אישה ואיש. אני סבורה כי הזכות לכבוד הינה מעין זכות-על וממנה נגזרות כל יתר הזכויות. בלי קיום אנושי שוויוני בכבוד ובלי לכבד את ערך האדם של כל אחת ואחד מאיתנו, אין ערך  להתפתחות האנושית ולשגשוג שיכולים להיות מנת חלקה של קבוצה זו על חשבון קבוצה אחרת. בין אם הפערים מעמדיים, מגדריים (ובכלל זה זהות מגדרית ונטייה מינית), תרבותיים, אתניים, לאומיים או מכל סיבה של שייכות קבוצתית אחרת.

 

חברה ומדינה אשר איננה שומרת על זכויות האדם של כולנו ומערכת משפטית אשר איננה מגנה על כלל זכויות האדם באשר הן, ובראשן זכויות האויב והשונה – עתידה לפגוע בסופו של יום בזכויות האדם של מי שנמנים על הגרעין הקשה של הרואים עצמם שייכים לה.

 

אם לא הייתי עו"ד הייתי...

 

מורה לערבית... ואולי כותבת פרוזה בשפה הערבית.

 

דמות שהשפיעה עלי

 

אני מי שאני בזכות משפחתי – אמי, אבי, סבתי המנוחה, ובן זוגי שהשפיעו עליי ותמכו בי לאורך הדרך; הם ואיתם ילדיי, אחי ואחיותיי אשר נותנים לי את הכוח להמשיך ולפעול למען קידום הזכויות של כולנו ולמען כולנו. מבחינה מקצועית, אני חבה תודה לד'ר אורית קמיר, הראשונה שלימדה אותי לכנות הפרות זכויות נשים ואדם בשמן, ולימדה אותי ששלב ה-naming  הכרחי למאבק בהפרות ולקידום הזכויות.

 

  

 

עו"ד באנה שגרי היא מנהלת המחלקה המשפטית של הוועד הציבורי נגד עינויים. בעברה שימשה כעו"ד באגודה לזכויות האזרח והיתה אמונה על קידום זכויות  המיעוט הפלסטיני הבדואי בכפרים הבלתי מוכרים. עו"ד שגרי היא בעלת תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במשפטים מ-American University בוושינגטון, עם התמחות במשפט בינלאומי של זכויות אדם. עו"ד שגרי עוסקת בקידום זכויות אדם עוד משנת 1999 ולצד עבודתה, היא פעילה בארגונים פמיניסטיים רבים.